מפריגה לוישי
כשקמים בבוקר, ומבעד לחלון רואים מראה שכזה, נחל שזורם לו באיטיות ולאורך גדתו המדושאת יושב לו זוג אוהבים, שניים שלושה ברווזים שטים בו, והאויר צלול וקריר ופריך, קצת קשה לקשר את זה עם עולם עצבני ומאובק כזה שלנו.
החלטנו לעשות סיבוב קצר בעיר העתיקה, לא, לא כנסיית הקבר ושער שכם. זאת של פריגה. האכזבה העיקרית מסיור שכזה היא הידיעה שאי אפשר לארוז את כל המראה הנפלא הזה ולקחת הביתה. הרחובות הצרים והמרוצפים אבן, הבתים הישנים המקנים הרגשה שימי הביניים זה כאן ועכשיו, החנויות של חפצי הנוי, כלי-המטבח-והבית שמתחרות ביניהן על מראה הבונבוניירה המתקתקה, המסעדות ובתי הקפה המלאים באנשים הסועדים להם בנינוחות או לוגמים כוס יין של בוקר, שוק האיכרים הנחמד בכיכר, המציע מבחר של ירקות ופירות טריים בצד מעדני אווזים וברווזים ושלל גבינות, והכל בנקיון ואסתטיקה הנראים כל-כך מובנים מאליהם כאן, וכל כך שונים ממה שיש ביום-יום שלנו. אבל מי אמר שכדי להנות ממשהו צריך להכריז עליו בעלות ? ההליכה בתוך ההווייה הרב-חושית הזו, גמיעת המראות, הקולות והריחות עד כדי שכרון הדעת, גם הם, יש בהם קורטוב של גן עדן. ומי שאינו רכושני חסר תקנה, יכול למצוא בזאת נחמה.
אם כי לא שבענו, הוכרז כי היום יהיה יום כביסתנו. האמת, לא נותרה ברירה. פקידת הקבלה במלון איביס בו התאכסנו, הסבירה לנו בעת שסגרנו את ענייני ההיפרדות ממנה, כיצד מגיעים למכבסה אוטומטית בשכונה, ואנו מיהרנו לשם לאחר הסיור בעיר, נאבקנו עם הוראות ההפעלה בצרפתית של שלושה סוגי המכונות (כביסה, ייבוש וזאת עם האבקה) ולאחר שעה ומחצה חזר מלאי הבגדים לאיתנו.
האצבע גיששה על המפה, ונפלה על העיר וישי, כן, זאת מממשלת הבובות של הנאצים מהימים השחורים ההם. ויש לה עוד מוניטין, אבל זה עוד יתגלה מחר. עכ"פ, סימננו אותה ב-GPS ויצאנו לדרך, דוהרים על כבישי אגרה משובחים, ללא דגלי מע"צ אבל עם גשרי ענק הפוסחים על גאיות עמוקים וירוקים, ולעת ערב הגענו עדיה. אחרי בדיקה של שני מלונות, הגענו לשלישי, תרמליה וישי.
עיון קצר בניירות המלון מגלה כי יש שם "בריכה מחוממת לנוחיות אורחי המלון". חקירה קצרה מעלה כי הבריכה פתוחה עד 22:00. מכיוון שהשעה היא רק 21:00 מה יותר נכון מלנצל את העובדה שהבאתי בגד ים ? יורדים ללובי, לוקחים מגבת נוספת ומתעניינים על מיקומה של הבריכה המובטחת. "בחוץ" אומרת הצרפתיה הקטנה בקבלה, ומחווה בטבעיות לעבר דלת זכוכית חשוכה ומרוחקת. בטבעיות דומה, אני פוסע לעבר הדלת המדוברת, פותח וחולף בה. חושך. יש כנראה דשא, אבל קצת קשה להבחין בו מבעד לעלטה. גישושים מעטים והעיניים שמתרגלות אט-אט ומבעד לחשיכה מתגלה גדר לא גבוהה ושער לא נעול המוליך לבריכונת של 10 מטר . בקושי. מחוממת ? נו-מילא, כנראה שהיתה שמש היום אז לא ממש קפוא. טוב, כבר הגענו אז לא נשחה ? שחינו. אז-מה אם הבריכה נגמרת אחרי שתי תנועות חתירה, בואו לא נהיה קטנוניים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה