פריז עם טעם של עוד ונחיתה עם קצת חריקות

יום ג 21/9  פריז

יום השלמות תיירות :  אני תופס כיוון לכל הקלישאות התיירותיות שעוד נותרו ברשימה :  שער הניצחון, שאנז אליזה, סאקרה-קר, מונמארטרררררררר . 

 שער הניצחון מזכיר לנו ולצרפתים את רצונם להיות מוכרים כמעצמה. המבנה הגיגנטי עצמו, טבלאות הנחושת המבריקות הקבועות בריצפה המציינות את ניצחונותיה של צרפת לאורך ההיסטוריה, והשדרה הארוכה והרחבה הנמשכת ממנו עד האובליסק של הקונקורד, למען ייראו לעיני אומות העולם למרחוק. ריספקט. 

 סאקרה קר נראית בונבוניירה בדיוק כמו בגלויות.  במציאות, הדשא שלמרגלותיה אפילו קצת יותר ירוק.  כל הדרך אליה, ברחובות הסמוכים, במדרגות המוליכות אליה וכל סביבתה אומרות תיירותיות מוגזמת : מלא תיירים וחנויות של מזכרות קיטשיות, מזנונים ומסעדות של תיירים.

שיהיו בריאים הגויים ויתפרנסו. גם אמנים שונים מעטרים את הסצנה, מי בנבל, מי בכינור,  שמייח. 

  משם למונמארטר, שאף היא מוצפת בתיירים ובציידי תיירים, ציירים מכל סוג ומין וזמרי רחוב עם תיבת נגינה, ג'וגלרים ועוד כהנה.  אני מתפתל בין גוזרי הצלליות, ציירי הקריקטורות וקרבנותיהם,  מצלם ככל יכולתי, וגולש בעשרות המדרגות המובילות מטה לכיוון המטרו.

אשתי בודקת את הקניון התת קרקעי בלה-האל, דבר המתיש את כוחותיה עד מהרה. המקום ענק. אני מצטרף אליה בינתיים, התאוששות קצרה בסטארבאקס + שירותים עם מנעול קוד, הפסקה קלה אצל מויש ורייץ', ומויש לוקח אותנו לאחר כבוד לגיחה לסופרמרקט Carrefour חביבנו להשלמת סטוק הגבינות ועוד כיוצא באלה  ובדרך דואג שנעשה עוד סיבוב בשכיות החמדה של עיר האורות, לא ברגל חלילה, אלא במכונית הסאאב הכחולה והוותיקה.

 ארוחת ערב מסכמת עם מרק העוף המשפחתי שסוד הכנתו עובר במשפחתה של רייץ' כבר כמה דורות (2), ועוד מיני תבשילים ערבים לחך וסכנה לדיאטה.  מויש, שעיסוקו בימים אלה הוא בהדפסות תלת מימד ודברים אחרים הקשורים בתלת מימד, מזמין אותי להתנסות במשקפיים מיוחדים בעת צפייה בטלוויזיה כדי להתנסות בחווייה מרובת המימדים, אני משתדל ולא כל כך מצליח.

אורזים כמה שיכולים ומכוונים את השעון למוקדם.  

יום ד' 22/9 פריז תל אביב,  ערב סוכות

השכמה מוקדמת כמתוכנן.  שלא ניתקע בפקקים.  נפרדים בתודה ובנשיקות מרייץ' שהולכת לעבודה,  ומויש מסיע אותנו לנתב"ג, סליחה לשלד"ג. יש לו פגישת עבודה על-יד, אז הרווחנו טרמפ. מגיעים. מויש חונך אותנו גם כאן ודואג לנו לעגלה. נפרדים בתודה גם ממנו, יאללה לטרמינל.    אנחנו די כבדים במזוודות. בעיקר בגדים מיותרים שהבאנו מהארץ. ונעליים. ומטריות. ומעילים.   וגם קצת דברים שקנינו.  קצת.     בדיקת הבטחון הישראלית מסתכמת בראיון קצר עם סלקטורית חייכנית עם מבטא רוסי.  הצרפתים לא כל כך חייכנים לעומת זאת, ומחרימים לנו בקבוקי מים ופותחן בקבוקים ששכחנו בתיק. גם הקרמים בכלי רחצה זוכים לפשפוש מדוקדק מול פני האומה. ככה זה גויים, לא יודעים מה זה "ארזת לבד ?", איגנורנטים.        יוסי שולח ס.מ.ס שראה באינטרנט שהטיסה קצת מתאחרת. במוניטור בנמל אנחנו מגלים שיוסי שוב צודק.    אנחנו מנצלים את הזמן לבזבז את הכסף הקטן שנשאר בכיס.   

עולים למטוס.  הטייס מתנצל על האיחור.  אומר שנתב"ג מתפוצץ מרוב נוסעים-יוצאים ולכן העיכוב. שיהיה. מבטיח להגביר מהירות.  הבטיח.

מגיעים. מסוע המזוודות.   אני מזהה פתאום מטרייה בדיוק כמו שלנו... זאת שלנו !!!!  אוי- וויי,  המזוודה נפתחה ותוכנה התפזר על המסוע.  אני מתחיל לרוץ אחרי המזוודה המתרחקת והפתוחה לרווחה. אי אפשר. מלא אנשים שמחכים למזוודות שלהם.  אני ממתין לסיבוב הבא וכשהפתוחה מגיחה אני מתנפל עליה בזריזות, מוריד אותה מהמסוע ואוסף בזריזות את קרביה השפוכים.  איכשהו מסדר את הריצ'רץ' הסורר ומצליח לסגור אותה מחדש.  יאללה נוסעים. קצת מזיעים, לא נורא. עוברים את המכס ויוצאים אל אולם המחכים.  אופס, שכחנו את הקניות בדיוטי פרי.   אי אפשר לחזור אומר הש"ג במכס, תיגש להשבת אבידות.  אין שם מי שיעזור. תתקשר למספר שלהם שעל הקבלה.  אני מתקשר.  "אבוד לך שכחת, נדפקת.  נא להתקשר בימי חול ובשעות העבודה המקובלות".   אנחנו בערב חג סוכות, כזכור לכם. לא ממש שעות עבודה מקובלות. כיף אמיתי.   מוניות לירושלים. מחכים שעה כדי למלא מונית. לא מתמלאת.   את ההמתנה מבלים עם צמד נשים, האחת מנורווגיה והשניה משוודיה, נוצריות אוהבות ישראל שבאו, יחד עם עוד אלפים כמוהן, בחג הסוכות, כדי להביע את הזדהותן עם העם היושב בציון ולקרב את ביאתו השנייה של ג'יזוס משיחנו, כן יהי רצון.   יש להן איזה פתק עם כתובת ירושלמית שאליה הן צריכות להגיע ללינת לילה, והן שואלות אם יש לנו טלפון מקומי כדי לברר באמצעותו להיכן בדיוק צריך להגיע.  אנחנו מסייעים להן כמידת יכולתנו, ומסתבר שאף הן צריכות להגיע לאיזור בית הכרם.  עולם קטן.

המטוס מאיסטנבול מגיע.  כולם נוסעים לחיפה.   נהג המונית חורק שן ומניע.  חוק זה חוק. זמן המתנה מירבי – שעה. תודה לאל ולמחוקק.  איזה פינאלה חמצמץ.

לא נורא.  יואב שחוזר מהעבודה בדיוק, מביא את האוטו מהחניה. כבר שמונה וחצי.  למי יש כוח לבשל ?  כולנו יוצאים לאכול בעיר.  שהם יבשלו וירחצו את הכלים.   עדיף. 

להתראות בטיול הבא  ! 

עוד תמונות אפשר למצוא  כאן